<h1>יחוסי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך מר זוטרא דרישבא</h1>
<h2>דף קכו:</h2>
מר זוטרא דרישבא גרס' בפ' יש נוחלין בסוף גמרא אחד הבן ואחד הבת לנחלה [קכ"ו ע"א] אמר רב הונא בכור שנטל חלק כפשוט ויתר, מאי ויתר רב פפי משמיה דרבא אמר ויתר באותה (זה) [שדה] דקסבר אין לו לבכור קודם חלוקה מאי דאתי לידיה אחיל אידך לא אחיל, ורב פפא משמיה דרבא אמר ויתר בכל הנכסים דקסבר יש לו לבכור קודם חלוקה ומדאחיל בהא אחיל בכולהו. ומסקנא והילכתא יש לו לבכור קודם חלוקה. מר זוטרא דרישבא פליג כיסנא דפלפלי בהדי אחוה בשוה אתו לקמיה דרב אשי א"ל הואיל וויתרתה בכל הנכסים כולן. מספקא לי אי משום דדינא דאומדנא הוא או לא, למימ' כי היכי דאחיל בהא וגלי דעתיה דמחל הכי נמי בכל הנכסים כיון דיש לו קודם חלוקה זכות בנכסים הללו, אבל מאן דלית ליה אומדנא לא סביר' ליה אלא מאי דאחיל אחיל ומאי דלא אחיל לא אחיל דמשום דגלי בהא לא מפסדינן ליה באידך, ותימא ההיא דיש נוחלין [קל"ב ע"א] נמי דתנן התם בכותב נכסיו לבניו ושייר קרקע כל שהוא איבדה כתובה. ומתמהינן משום דשייר קרקע כל שהוא איבדה כתובתה, ואוקמה רב במזכה להן על ידה, ושמואל במחלק לפניה והיא שותקת, ר' יוסי ב"ר חנינא אמר באומר לה טלי קרקע זה בכתובתיך ומקולי כתובה שנו כאן ואיתובו כולהו מדת"ק דר' יוסי דאמר כתיבה וקבלה בעינן כדמייתי ראי' מדר' יהודא דאמר אימתי בזמן שהיתה שם וקבלה עליה, ש"מ דאם לא קיבלה בפיר' וכתב לא מחלה ואפילו ר' יוסי לא פליג אלא בקבלה בלא כתיבה אי נמי כתיבה חשיב כקבלה כששותקת, אבל אם לא קיבלה בהדיא או אם שייר בנכסים שלא חלק מגו דנחתא לההוא שיורא נחתא נמי לכולהי נכסי, והכא מאי טעמא אמרינן דאחיל בכולהו נכסי. ולפי הדחק י"ל כיון שבשעת חלוקה ראשונה לא בירר דבריו אלא בסתם חלק אנן סהדי אם היה יכול לחלוק בשאר נכסים מיד היה מוחל ולא היה נוטל אלא כמו שחלק עכשיו וכיון שעשה מעשה בשעת חלוקה וקיימא לן דיש לו לבכור קודם חלוקה כאילו כל הנכסים כאן וכיון שגלה דעתו על ידי מעשה ויתר בכל הנכסים כיון שלא פירש ואין כאן אומדנא אלא מעשה גמור היל' כיון דיש לו קודם חלוקה ויתר בכל הנכסים, אבל גבי אשה היא יכולה לומר לר' יהודה נחת רוח עשיתי לבעלי בשתיקותי אבל בקבלה וכתיבה כיון דשכיב מרע הוא לא שייך למימר נחת רוח עשיתי דהא מצוה מחמת מיתה ואין לה איבת עולם, דאי לא נימא הכי ר' יוסי מי לית ליה נחת רוח אלא ש"מ דיש חילוק בין בריא לשכיב מרע דהא בעל לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל והכא קיים, והדחק זהו דבעי רבה, בבריא היאך, מאי טעמא לא אמרינן בבריא דין דנחת רוח, וכן מצאתי בתוספ' שגימגמו בקושיא אבל על בעיא דרבא לא הזכירו כלום.
<h2>דף קלב.</h2>
מר זוטרא דרישבא גרס' בפ' יש נוחלין בסוף גמרא אחד הבן ואחד הבת לנחלה [קכ"ו ע"א] אמר רב הונא בכור שנטל חלק כפשוט ויתר, מאי ויתר רב פפי משמיה דרבא אמר ויתר באותה (זה) [שדה] דקסבר אין לו לבכור קודם חלוקה מאי דאתי לידיה אחיל אידך לא אחיל, ורב פפא משמיה דרבא אמר ויתר בכל הנכסים דקסבר יש לו לבכור קודם חלוקה ומדאחיל בהא אחיל בכולהו. ומסקנא והילכתא יש לו לבכור קודם חלוקה. מר זוטרא דרישבא פליג כיסנא דפלפלי בהדי אחוה בשוה אתו לקמיה דרב אשי א"ל הואיל וויתרתה בכל הנכסים כולן. מספקא לי אי משום דדינא דאומדנא הוא או לא, למימ' כי היכי דאחיל בהא וגלי דעתיה דמחל הכי נמי בכל הנכסים כיון דיש לו קודם חלוקה זכות בנכסים הללו, אבל מאן דלית ליה אומדנא לא סביר' ליה אלא מאי דאחיל אחיל ומאי דלא אחיל לא אחיל דמשום דגלי בהא לא מפסדינן ליה באידך, ותימא ההיא דיש נוחלין [קל"ב ע"א] נמי דתנן התם בכותב נכסיו לבניו ושייר קרקע כל שהוא איבדה כתובה. ומתמהינן משום דשייר קרקע כל שהוא איבדה כתובתה, ואוקמה רב במזכה להן על ידה, ושמואל במחלק לפניה והיא שותקת, ר' יוסי ב"ר חנינא אמר באומר לה טלי קרקע זה בכתובתיך ומקולי כתובה שנו כאן ואיתובו כולהו מדת"ק דר' יוסי דאמר כתיבה וקבלה בעינן כדמייתי ראי' מדר' יהודא דאמר אימתי בזמן שהיתה שם וקבלה עליה, ש"מ דאם לא קיבלה בפיר' וכתב לא מחלה ואפילו ר' יוסי לא פליג אלא בקבלה בלא כתיבה אי נמי כתיבה חשיב כקבלה כששותקת, אבל אם לא קיבלה בהדיא או אם שייר בנכסים שלא חלק מגו דנחתא לההוא שיורא נחתא נמי לכולהי נכסי, והכא מאי טעמא אמרינן דאחיל בכולהו נכסי. ולפי הדחק י"ל כיון שבשעת חלוקה ראשונה לא בירר דבריו אלא בסתם חלק אנן סהדי אם היה יכול לחלוק בשאר נכסים מיד היה מוחל ולא היה נוטל אלא כמו שחלק עכשיו וכיון שעשה מעשה בשעת חלוקה וקיימא לן דיש לו לבכור קודם חלוקה כאילו כל הנכסים כאן וכיון שגלה דעתו על ידי מעשה ויתר בכל הנכסים כיון שלא פירש ואין כאן אומדנא אלא מעשה גמור היל' כיון דיש לו קודם חלוקה ויתר בכל הנכסים, אבל גבי אשה היא יכולה לומר לר' יהודה נחת רוח עשיתי לבעלי בשתיקותי אבל בקבלה וכתיבה כיון דשכיב מרע הוא לא שייך למימר נחת רוח עשיתי דהא מצוה מחמת מיתה ואין לה איבת עולם, דאי לא נימא הכי ר' יוסי מי לית ליה נחת רוח אלא ש"מ דיש חילוק בין בריא לשכיב מרע דהא בעל לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל והכא קיים, והדחק זהו דבעי רבה, בבריא היאך, מאי טעמא לא אמרינן בבריא דין דנחת רוח, וכן מצאתי בתוספ' שגימגמו בקושיא אבל על בעיא דרבא לא הזכירו כלום.
